טלוויזיה יבשתית היא מונח המתייחס לאופני שידור טלוויזיה שאינם כוללים שידור לוויני. [1]. המונח אינו שכיח בארצות הברית, ונפוץ יותר באירופה.
שידורי הטלוויזיה הארציים מתחילים כבר בראשית הטלוויזיה כמדיום עצמו עם שידור הטלוויזיה הציבורי למרחקים ארוכים הראשון מוושינגטון הבירה ב- 7 באפריל 1927. מלבד שידור על ידי מטוסים גבוהים הנעים בלולאה באמצעות מערכת שפותחה על ידי ווסטינגהאוס בשם Stratovision, לא הייתה כמעט שום דרך אחרת למסירת טלוויזיה עד שנות החמישים עם תחילת הטלוויזיה בכבלים, או טלוויזיה אנטנת קהילה (CATV). השיטה הלא-יבשתית הראשונה למסירת אותות טלוויזיה שבשום אופן לא הייתה תלויה באות שמקורם במקור ארצי מסורתי החלה בשימוש בלווייני תקשורת בשנות השישים והשבעים.
אירופה
באירופה, ועידת תכנון ("ST61") שנערכה בחסות איגוד הטלקומוניקציה הבינלאומי בשטוקהולם בשנת 1961 הקצתה לראשונה תדרים ללהקות IV ו- V לשימוש הטלוויזיה המשודרת. כמו כן, היא החליפה את תוכנית 1951 (תוצרת שטוקהולם) שהקצתה לראשונה תדרי בנד II לרדיו FM ותדרי להקה III לטלוויזיה.
בעקבות ועידת ST61, תדרי UHF שימשו לראשונה בבריטניה בשנת 1964 עם הצגת BBC2. בבריטניה נשמרו ערוצי VHF במערכת 405 הקווים הישנה, ואילו UHF שימש אך ורק לשידורי 625 קווים (שבהמשך השתמשו בצבע PAL). שידורי הטלוויזיה במערכת 405 הקווים נמשכו לאחר הצגתם של ארבע תוכניות אנלוגיות בלהקות ה- UHF עד לכיבוי משדרי 405 הקווים האחרונים ב- 6 בינואר 1985. VHF Band III עדיין משמש במדינות אחרות ברחבי אירופה לשידורי PAL. אף על פי שרבים מתכננים לבטל את דרכו.
ההצלחה של טלוויזיה אנלוגי יבשתי ברחבי אירופה משתנה ממדינה למדינה. למרות שלכל מדינה יש זכויות למספר מסוים של תדרים מכוח תוכנית ST61, לא כולם קנו לשירות.
צפון אמריקה
גם בארצות הברית וברוב שאר צפון אמריקה, הטלוויזיה הארצית עברה מהפכה עם קבלת התקן הסופי של NTSC לשידורי טלוויזיה צבעוניים בשנת 1953. מאוחר יותר, אירופה ושאר העולם בחרו בין המאוחרות PAL ו- SECAM תקני טלוויזיה צבעוניים, או אימצו NTSC. יפן משתמשת גם בגרסת NTSC.
בנוסף לאיום של טלוויזיה בכבלים, הטלוויזיה הארצית האנלוגית נתונה כיום גם לתחרות מצד הטלוויזיה הלווינית והפצת תכני וידאו וקולנוע דרך האינטרנט. הטכנולוגיה של הטלוויזיה הארצית הדיגיטלית פותחה כמענה לאתגרים אלה. עליית הטלוויזיה הדיגיטלית הארצית, ובמיוחד HDTV, עשויה לסמן את קץ הירידה בקליטת הטלוויזיה המשודרת באמצעות אנטנות מקבלות מסורתיות, שיכולות לקבל אותות HDTV דרך האוויר.
בצפון אמריקה, הטלוויזיה הארצית משודרת פועלת בערוצי הטלוויזיה 2 עד 6 (VHF-low band, המכונה להקה I באירופה), 7 עד 13 (VHF-high band, המכונה להקה III במקומות אחרים), ו- 14 עד 69 (UHF להקת טלוויזיה, במקומות אחרים להקות IV ו- V). מספרי הערוצים מייצגים תדרים בפועל המשמשים לשידור אות הטלוויזיה. בנוסף, ניתן להשתמש במתרגמי ובאוסטרים לטלוויזיה כדי לשדר מחדש אות טלוויזיה ארצי באמצעות ערוץ שאינו מנוצל אחרת כדי לכסות אזורים עם קליטה שולית. טבלה המציגה את תוכנית הטלוויזיה הצפון אמריקאית ניתן למצוא כאן.
טלוויזיה דיגיטלית
באמצע שנות התשעים, העניין בטלוויזיה הדיגיטלית ברחבי אירופה היה כזה ש- CEPT כינס את ועידת "Chester '1990" כדי להסכים לאמצעים שבהם ניתן להכניס טלוויזיה דיגיטלית לתוכנית התדרים ST97.
הכנסת הטלוויזיה הדיגיטלית בסוף שנות התשעים ובשנות המוקדמות של המאה ה -1990 הביאה את ה- ITU לקרוא לוועידת תקשורת רדיו אזורית לבטל את תוכנית ST21 ולהניח תוכנית חדשה לשידור דיגיטלי רק במקומה.
בדצמבר 2005 החליט האיחוד האירופי להפסיק את כל שידורי הטלוויזיה האנלוגיים עד שנת 2012 ולהעביר את כל שידורי הטלוויזיה הארציים לדיגיטליים (כל מדינות האיחוד האירופי הסכימו להשתמש ב- DVB-T). הולנד השלימה את המעבר בדצמבר 2006, וכמה ממדינות החברות באיחוד האירופי החליטו להשלים את המעבר כבר בשנת 2008 (שבדיה) ובשנת 2009 (דנמרק), בעוד שבריטניה החלה את המעבר בסוף 2007 היא לא תהיה מתג ארצי. עד אמצע 2012. שתי מדינות חברות (לא צוינו בהודעה) הביעו חשש שאולי לא יוכלו להמשיך למעבר עד 2012 בגלל מגבלות טכניות, שאר המדינות החברות באיחוד האירופי צפויות לעצור את שידורי הטלוויזיה האנלוגיים. עד 2012.
מדינות רבות מפתחים ומעריכים מערכות טלוויזיה דיגיטליים יבשתיים.
בצפון אמריקה מפרט שהונח על ידי ATSC הפך לסטנדרט לטלוויזיה יבשתית דיגיטלית. בארצות הברית ה- FCC קבע מועד אחרון לכיבוי השירות האנלוגי ליום 17 בפברואר 2009. כעת כל מקלט הטלוויזיה חייב לכלול מקלט דיגיטלי. בקנדה, ועדת הרדיו-טלוויזיה והטלקומוניקציה הקנדית (CRTC) קבעה את ה -31 באוגוסט 2011 כמועד שבו יופסק שירות השידור האנלוגי דרך האוויר ברוב אזורי הארץ למעט בצפון קנדה.
המוצר השני שלנו:
